כמעט כל עולם הרכיבה המערבי נשען על טכניקות תחרותיות בין הרוכב לסוס. טכניקות אלו, ובעיקר בתחרויות הסגנון, מבוססות על ביצוע התרגיל בצורה אסתטית, בתנאי מגרש. אבל טכניקות אינן נותנות מענה אמיתי לאשר נדרש מהרוכב בשטח.
למשל:
טכניקת ההיגוי בנק ריינינג היא אסתטית, אבל בתנאים בהם הסוס מתחבר לאינסטינקט שלו (למשל פריצה מפחד) אינה מסוגלת להתמודד עם פחדי הסוס ולסובב אותו כדי לשמור על בטיחות הרוכב.
למשל, עצירה פשוטה בתחרויות הסגנון, מלמדת את התלמידים לשבת ישר, ובמידה והסוס בשטח ירוץ לכיוון האורווה – הרוכב יימשך קדימה, וינסה להישאר על הסוס בעזרת הרגליים (מה שיגרום להאצת הסוס, במקום לעוצרו).
למשל, כל סידור הרגליים לשליטה על הסוס, נועד במקצועות הסגנון התחרותי באינגליש ובווסטרן ליצור מצב אסתטי, אבל לא ענייני כשמדובר על בעיות היגוי בשטח, שבהם הסוס מתחבר לאינסטינקטים של פחד, משיכה לעדר, לאורווה וכו'.
רוכב ווסטרן בתחרויות הסגנון, למשל, לעולם לא ישתמש ברגלו הפנימית דוחפת על אמצע בית הצלעות (אלא אם ירצה נועה של הסוס קדימה והצידה – טוטראק או סייד פאס), לעומת מה שנדרש כאן, שזה שימוש ברגל הפנימית על מרכז בית הצלעות לסיבוב חד לאותו כיוון.
רוכב דרסאג' (רכיבה אומנותית) יעגל את הסוס דווקא בחלקו הקדמי של בית הצלעות, כשרגלו השנייה תשמור על התעגלות האגן במסלול הסיבוב, מבלי יכולת לדחוף את כתפי הסוס אחרי ראשו בסיבוב, זאת על פי דרישות התחרות כמובן.
שלא לדבר על טכניקת ההיגוי עם הידיים והמושכות בשני סגנונות, המבוססת על "נק ריינינג"